‏02/11/2009

אשה קטנה בתוך כלאה
בעקבות ציורה של עמילי גלבמן

'את כל כך קטנה' אמרה לה אמה. 'ראית את חברתך הטובה, גבוהה, נאה ומרשימה'. היא התכווצה בפינתה ולא אמרה מילה. קטנה. יותר מכל היא הרגישה קטנה, חלשה ובלתי נחשבת. שוב ושוב הדהדו המילים בתוכה. שוב ושוב העיקו על לבה, נערה קטנה בתוך כלאה.

עברו שנים, היא צמחה ויפתה, חיוך של קבע נישא על שפתיה אך הקטנטנות אפפה אותה. הרגישה אסורה בתוך ה - 'את כל כך קטנה', כמו כלואה בתוך עצמה, נסתרת מהעולם, כבולה במילים.

איש לא היה שם עבורה. לא קרוב, לא מודע, לא מושיע. ורק משניגשה לכן הציור זה פרץ מתוכה. היא נישאה על גלי כוח ועצמה שמעולם לא הבחינה בהם. והם עלו, וגעשו, ופרצו וזעקו. ופתאום כמו נפתח עולמה. והייתה שם
סערה עצומה,
וגלי צ'ונמי שטפו אותה,
סופה פרצה באחת מתוכה,
געש קלח ממנה
וכחול, ותכול, וירקרק וירוק, והם גדלו ופשטו, והרחיבו מבט, והכן כמו נישא על עצמת הגלים המתפרצים וגדל ורחב ופשט לצדדים. וקצף הגלים הלבן, כמרכזה של גלקסיה רחוקה, מילא את הדף. והיא רגעה.
קישוט פרחוני, כאילו לא שייך, עיטר עתה את התפרצותה. שקט. היא גדלה. יצאה מתוך עצמה, אשה בתוך עולמה. ורק מרחוק, כמו סמל לימים אחרים, היא הותירה אשה קטנה בתוך כלאה.


ד"ר עפרה קינן