ה ס נ ד ל ר
על המדרכה באמצע הרחוב יושב הסנדלר. איש קטן שעבר כבר את מחצית החיים. פנים נאות וחיוך מאיר, והעיניים – כמה חכמה וטוב לב נשקפות מהן. ראיתיו מגיע בשעת בוקר מאוחרת ומכין עצמו למלאכת יומו. תחילה הוא פותח את קופסת הקסמים ובה מכל טוב מלאכתו. הוא מוציא פיסת בד קרועה בקצותיה ומחברה לשני מוטות עץ בלתי מהוקצעים. מוט אחד מושען אל החומה מאחריו והמוט השני נקשר בקשר מיוחד אל יתד המוצבת בסמוך.
עתה מוצלת פינתו, והוא ניגש לארגון "ממלכתו". שטיח ישן נפרס על המדרכה ועליו מסודרים בקפידה כלי המלאכה. הפטיש והמסמר, החוט והמחט, מספריים לעור הנעל ומכונת תפירה קטנה. לצד כלי התיקון סדרת משחות צבעוניות. חומה ושחורה, כחולה ואדומה, כולן מסודרות בקפידה ומחכות לעבודה. עתה בא תורן של המברשות, מברשת קטנה ומברשת גדולה, רכה וקשה, ובינונית, מברשת לנעליים חומות ואחרת לשחורות, מברשת עשויית שיער ומברשת מכוסת בד. עשרות מברשות נפרשות ומחכות לפעולה.

והסנדלר, מלאכת קודש הוא עושה. תופר ומתקן, בודק ומודד, ולעיתים אף מצחצח נעליים. אך דומה כי עיקר מלאכתו קשירת קשרים עם "המטופלים". ניגש גבר מבוגר ומוסר נעלו לתיקון. תוהה הסנדלר –ומה הבעייה? הוא בוחן בחון היטב את הנעל ואז פונה לבעליה. מביט ברגלו, מתבונן באצבעותיו, נותן עינו בצפרניו, בודק האם אין בליטה מיותרת או חלילה יבלת ורק אז קובע "אבחנה". נותן עצה, קובע דרך ומתפנה לתיקון הנעל. ובעליה, היושב ורגלו האחת, בעלת הנעל לתיקון, חשופה, מחכה בשלוה לסיום. מודה לסנדלר, משלם את שכרו ויוצא שמח וטוב לב עם נעל מתוקנת והרבה עצות, להמשיך במלאכת יומו.

לא עוברות דקות רבות ושתי נשים מתקרבות. אם ובתה. הן באות עם מנעלים מלוא הסל. סנדלים, וכפכפי אצבע, נעלי עקב ונעלים שטוחות, מגפיים אדומות ומגפיים שחורות. ודאי עשו סדר בארונות, אני חוככת ביני לביני. הן עומדות ומוציאות את המנעלים אחד אחד. והסנדלר, לוקח כל מנעל מביט מימין ובוחן משמאל, בודק האם הסוליה מחוברת והאם ניתן עוד לתפור. משיא עצות לשתיים מי ראוי לתיקון ואיזה מנעל יש לזרוק. לפני שהן פונות ללכת, ולהשאיר בידו מלוא החופן עבודה, מגישה לו הצעירה את רגלה הנעולה ומבקשת צחצח בבקשה.

ואני, עומדת כל אותה העת ומתבוננת בהתפעלות באיש הזקן הזה, הנתון כל כולו במלאכת יומו. מה איתך? הוא פונה אלי בשאלה. "האם מותר לי לצלם"? אני תוהה. ודאי הוא עונה בשמחה. אני מצלמת. מעשה של תיירת. והוא רק מחייך את חיוכו הטוב ופונה חזרה למלאכתו.

עובר יום עוברים יומיים ואני חוזרת אל פינתו. בידי תמונה. אני מושיטה לו אותה ועיניו נוהרות. בשבילי? הוא תוהה – כן, בשבילך - אני עונה. והוא פונה אלי ושואל אפשר לצחצח את נעלייך? כן. תאמינו לי מעולם לא היו נעלי מצוחצחות ומבריקות כמו בפעם הזאת, למעט הפעמים המעטות שסבא יעקב ז"ל, היה מכליל את נעליי במסגרת הצחצוח המשפחתי שנערך לכבוד שבת. והסנדלר מסרב לקבל תמורה לעבודתו, אומר תודה חמה על התמונה ונפנה חזרה למלאכת קודשו.

עפרה קינן
כל הזכויות שמורות ©

איש זקן

השעה שמונה ושלושים בערב.
שמש קורנת ממערב.
השמים מכוסי העננים פינו מקום לגלגל השלם.
הוא מציץ לו ממערב כמו צוחק על נסיוני לחשוב במושגים ישראליים – מאוחר, הלילה כבר מעבר לכותל.

היום הארוך הזה נותן אור לנשמה.
לא הכל בריצה, יש זמן,
החושך לא ישיג אותך במהרה.

בחוץ רוח קלה,
איש זקן נעזר במקל הולך במורד הגבעה.


סקוטלנד 2005
עפרה קינן ©

‏02/11/2009

אשה קטנה בתוך כלאה
בעקבות ציורה של עמילי גלבמן

'את כל כך קטנה' אמרה לה אמה. 'ראית את חברתך הטובה, גבוהה, נאה ומרשימה'. היא התכווצה בפינתה ולא אמרה מילה. קטנה. יותר מכל היא הרגישה קטנה, חלשה ובלתי נחשבת. שוב ושוב הדהדו המילים בתוכה. שוב ושוב העיקו על לבה, נערה קטנה בתוך כלאה.

עברו שנים, היא צמחה ויפתה, חיוך של קבע נישא על שפתיה אך הקטנטנות אפפה אותה. הרגישה אסורה בתוך ה - 'את כל כך קטנה', כמו כלואה בתוך עצמה, נסתרת מהעולם, כבולה במילים.

איש לא היה שם עבורה. לא קרוב, לא מודע, לא מושיע. ורק משניגשה לכן הציור זה פרץ מתוכה. היא נישאה על גלי כוח ועצמה שמעולם לא הבחינה בהם. והם עלו, וגעשו, ופרצו וזעקו. ופתאום כמו נפתח עולמה. והייתה שם
סערה עצומה,
וגלי צ'ונמי שטפו אותה,
סופה פרצה באחת מתוכה,
געש קלח ממנה
וכחול, ותכול, וירקרק וירוק, והם גדלו ופשטו, והרחיבו מבט, והכן כמו נישא על עצמת הגלים המתפרצים וגדל ורחב ופשט לצדדים. וקצף הגלים הלבן, כמרכזה של גלקסיה רחוקה, מילא את הדף. והיא רגעה.
קישוט פרחוני, כאילו לא שייך, עיטר עתה את התפרצותה. שקט. היא גדלה. יצאה מתוך עצמה, אשה בתוך עולמה. ורק מרחוק, כמו סמל לימים אחרים, היא הותירה אשה קטנה בתוך כלאה.


ד"ר עפרה קינן